<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההוצאה</h1>
<h2>דף סא:</h2>
באבל (פי"ב) תניא האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה, והאשה כורכת ומקשרת את האיש ואת האשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים אבל לא את האשה. והאשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעיים. אבא שאול בן בטנית הי' אומר לבניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי. ואיכא דקשיא לי' הא דגרסינן במנחות (מ"א א') גבי כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שהיא פטורה מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום דכתיב לועג לרש חרף עושהו, אלמא מטילין ציצית לטליתו של מת בתכריכיו. ופירשו רמינן ליה שמתירין אותם כמו שרינן ליה. והא בורכא, שבכל מקום בתלמוד הטלת ציצית לבגד נקרא כן, כגון (חולין ק"י א') לא הוי רמי חוטי, רמי תכלתא לפרזומא דאנשי ביתיה (סוכה י"א א') ועקירת התכלת מן הבגד קורין בתלמוד התרה, כגון מתירין מבגד לבגד, והוה ליה למימר שרינן ליה כאבא שאול דאמר התירו תכלת מטליתי. ועוד אכתי לא עיילתיה אפיקתיה, והלא בטלית הזקן שעשאה לכבודו אנו עסוקין ופטרוה מן הציצית, והוה ליה למימר לא עשאה לכבודו והטיל בה בההיא שעתא שרינן, ולישנא נמי דקאמר בההיא שעתא ודאי הכי משמע כלומר אע"פ שעד אותה שעה פטרנו אותה, באותה שעה ודאי אין פוטרין אותה, והיינו דקאמר ודאי. ודברי הבאי הם.
ואומרין בשם הרב ר' יצחק בן מלכי צדק ז"ל דכשנושאין המת לקברו מטילין תכלת לסדינו, שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בטליתות מצויצין והוא הולך בלא ציצית, וכשקוברין אותו בקברו מתירין הציצית ונוטלין אותו משם משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. וכמה דחוקה זו הסברא כיון שהטילו לו הציצית מ"מ מה צורך להם לחזור ולעקרו מהם, ועוד שזה לעג הגדול למתים וגנאי להם. וסמך הביאו לסברא זו של הרב ז"ל ממה שאמרו בפ' מי שמתו (ברכות י"ח א') במעשה דר' חייא ור' שמעון ברבי דהוה שדי תכלתיה דר' שמעון אקברי ואמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר הן באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו, ואילו היה למתים ציצית בטליתות שלהן אין כאן משום לועג לרש כלל. וגם זו אינה ראיה שאעפ"כ כיון שאלו עסוקין במצות ואלו פטורין איכא משום לועג לרש אע"פ שנקבר בציצית כדרך החיים.
וחכמי הצרפתים הביאו ראי' להטיל להם ציצית בשעת קבורה, ממאי דאיתמר באגדה דמתי מדבר (ב"ב ע"ד א') דהוו רמו חוטא ואמרו ליה לרבה בר בר חנה מכדי הנך חוטי וחולייאתא אי כב"ש אי כב"ה איבעי לך למימנינהו ומייתי ומימר, אלמא רמו תכלתייהו. ויש שדוחין דהתם לא מתו על מטותיהן, אלא הם עצמם היו הולכים כל ערב תשעה באב וישנין בקברות שלהן, שהכרוז יוצא לפניהן צאו לחפור ולמחר הכרוז יוצא ואומר הבדלו החיים מן המתים ונבדלין החיים וחוזרין לבתיהם כדאיתא בהגדה במגילת קינות, לפיכך היו הולכין בטליתות שלהן כמו שהיו לבושין בהן, אבל מת דעלמא אין מטילין לו תכלת.
ואחרים הביאו בכאן ראיה ממה שאמרו (נדה ס"א ב') בבגד שאבד בו כלאים עושין אותו תכריכין למת משום דכתיב במתים חפשי. וזו אף לדבריהם קשיא למה לא חששו לזה בשעת הוצאתו לקבורה, אלא בגד שאבד בו כלאים לית ביה משום לועג לרש חרף עושהו שאין כלאים נכרין בו. ומיהו אפילו בכלאים גמורין מותר דתנן בפרק בתרא דכלאים תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים, אלא דאפי' הכי אין הדבר ניכר ומתפרסם לכל כטלית בלא ציצית. ועוד שאף החיים מותרין בכך כשאינם מתחממים בהם, ואינן מכוונין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והמתים אינן נהנין ומתחממין בהן ולא מכוונין להנאתן. וגדולי רבותינו הצרפתים נסתפקו בזה עד שרבינו יצחק בן אברהם ז"ל צוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותן בתוך כנפי כסותו מפני הספק הזה.
ואנו ברחמי שמים עמדנו על עיקר הדבר ונסלק הספק הזה מישראל. מצינו בברייתא במס' ציצית מז' מסכתות קטנות, דתניא התם אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר, אמר אבא שאול אמר לי אבא כשאמות התר לי ציצית לפי שיש בה משום קדושה. וחכ"א אין בה משום קדושה אלא עושין אותה תכריך למת ומרדעת לחמור, זו היא החיצונה הזו. ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתו כדרך שצוה לו אביו לפי שיש בה משום קדושה. והלכה כדברי חכמים דקיי"ל תשמישי מצוה נזרקין. ומ"מ אפילו אבא שאול מודה בזקן שעשאה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן בה ציצית, דהתם ליכא משום קדושה כלל לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה תשמיש מצוה כלל אלא משום לועג לרש. ונמצא שלדברי הכל מטילין תכלת לסדינו של מת, אלא שאבא שאול מטיל לו ציצית חדש לשם המת, וחושש שלא יהי' בציצית שיש לו מחיים משום תשמיש מצוה שיש בו משום קדושה, ורבנן שרו בין בשלו בין בחדש. ומכל מקום הדבר פשוט שדברי אבא שאול דברי יחיד הם והלכה כחכמים, ונמצאת קושיא זו בטלה. ואי קשיא לרבנן איך עושין אותו מרדעת לחמור הא איכא משום בזוי מצוה כדאמרינן באין מתירין מבגד לבגד, ואבא דכולהו דם (שבת כ"ב א'), לא קשיא ההיא בשרוצה בו ובמצותו אלא שנוטל מקצת חוטין מזה ונותן לזה ונמצא כמכחיש אותה מצוה, אבל הכא מאחר שבא לבטל הטלית ולעשותו מרדעת הוה ליה כסוכה לאחר שבעה דנזרק, כדקיי"ל בכל תשמישי מצוה. נמצינו למדים הלכה רווחת שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בה ציצית בין טלית חדשה בין טלית ישנה שלו המצויצת. וטעמא משום לועג לרש כדמפורש במנחות ואין כאן בית מיחוש.
